מארץ עוץ לאי הפירטים ושבע טחנות

טוב אני יודע שזה כותרת שמושכת הרמת גבה.

אז הנה הסבר  

במסגרת הרחבת הבסיס של נקודות הציון לאורך השביל ולרגל מלחמת התרבות המתרחשת, חינוך דור העתיד הוא לא רק  גיאוגרפיה .

  המסלול שלנו בשביל ישראל של דצמבר 2011 כלל את תל אביב, בירת התרבות העברית.

זה התחיל ערב קודם בכינוס משפחתי להדלקת נר שישי (ללא נתי העובד אבל עם גדי השף המפציע ) אצל סבתא מרים שללא מילים הייתה מאושרת וחגיגית ונרגשת. גמרנו בשיר מזמור ואלון נסע איתנו לבית בכרכור בבוקר היינו שנינו ברכבת. 

אלון התרשם עמוקות מהוראות הכרוז בעניין הפס הצהוב והיתה התלבטות איך לעלות לקרון בלי לעבור אותו. פתרנו את העניין כמו שאתם רואים ואכלנו את הסנדביצ'ים שסבתא צוף ואלון הכינו בבוקר.
אלון מאוד אהב את הכריזה "התחנה הבאה חדרה מערב " משל היתה עיר אינטרנציונאלית עתירת מסופים וטרמינלים בעלי ניחוח בינלאומי ולכן נאמר מעתה GARRE DU OUEST HADERRA-

"התחנה הבאה נתניה"  בדגש מלרעי דנ-כנרי על ה"יה" הפכה אצל אלון לתחנה הבאה נתניהו  מה שמראה שוב שהכל פוליטי.

בתחנת תל אביב GARRE DE SAVIE-D'OR  קנינו תוף רעמים אינדונזי (שהלך כמובן לאיבוד)  אבל שימש כמה שעות טובות בתפקיד. ננצור תמונתו בליבנו לעד

המסלול התחיל בארץ עוץליגוץלי שמול מפקדת הצבא . היה כמובן מקסים ואלון צחק בכל המקומות הנכונים והוקסם כמו הדור שלפניו וגם זה שלפני לפניו מהלהטוטנות של שלונסקי. על הדיון בגובה השפה החששות מאיך זה יתקבל וההצלחה הלא צפויה במאמר של אלי אשד בהמשך )

שושיק שני ואברהם חלפי בהצגה שאני ראיתי בילדותי

"לכל חמור בדרך קבע

כמה זנבות נותן הטבע ?

זנב אחד

            וזנבתיים ?

רק לחמור חמורתיים "

וגם

"אך צר לי צר מלכי הרם

זוזיך זזו ואינם"  

העוצליגוצלי  שאני ראיתי הייה אברהם חלפי, (כן המשורר) הילדים שלי הכירו את ההפקה בקיבוץ שבה הייתי הטוחן (הוא ייענש הוא ייענש כי כל דבריו הם שין קוף ריש ) הגמד  המכוער של אלון היה שחקן נהדר שקוראים לו יוסי טולדנו . הקסם עדיין שריר וקיים וכנראה נצחי כל עוד יהיו בסביבה דוברי עברית וזו תמונה של שלונסקי שציירה ציונה תג'ר. עד כאן עניני תרבות. 

משבר געגועים קטן שפקד את אלון והעמיד בספק את המשך המסלול נפתר והלכנו לחפש את השביל ליד הירקון ואצטדיון רמת גן .
מצאנו את הסמל של השביל על העמוד הירוק  ליד הגשר וגם פגשנו את נאווה שהיתה קצת נבוכה מול התואר "חברה של סבתא וסבא" שנראה מתאים יותר לדודות בנות כמעט 60 ולא לנו ולשכמותנו

 

















 את הסיפור על גשר המכביה שאותו חצינו כמה פעמים לא סיפרתי מכיוון שארץ עוץ וגיבוריה יחד עם המקבים ופיטר פן הספיקו לעניין המורשת וגם עניין הגשר לא נראה לי הרואי במיוחד. לסוע אלפי קילומטר  מאוסטרליה כדי ליפול מגשר מצ'וקמק למיים המורעלים של נחל מזוהם האם זה מיתוס ראוי להנצחה כמורשת של מכבייה? ואולי יש פה איזו אירוניה אכזרית שמוכיחה שאלוהים כנראה אוהד הפועל וצריך להשאיר את המכבים רק לחשמונאים. 

אלון ונאווה בדרך 

אלון הגמד מבטיח לנסיכה להפוך קש לזהב - וגם מקיים 

אלון שיחזר לאורך המסלול את עניני ההצגה והיה גם המלך וגם הגמד.  נאווה כמובן היתה הנסיכה ואני נשארתי בתפקיד הטוחן.

היה מפגש עם ברווזים מה שהזכיר לי קטע מההצגה שהושמט בגרסא שראינו.   

"אֵיךְ  תַּבְדִּילוּ רָז לִי רָז

בֵּין אַוֶּזֶת לְאַוָּז ?

לֹא יוֹדְעִים?

וּבְכֵן פָּשׁוּט: 

נִגָּשִׁים אַל הָאַוָּזִים

וְאוֹתָם מַרְגִּיזִים

המפגש עם הברווז 

אִם רוֹאִים שֶׁהוּא נִרְגַּז – אָז  סִימָן  שֶׁזֶּה אַוָּז

אַךְ אִם  רוֹאִים שֶׁהִיא נִרְגֶּזֶת – זֶה  סִימָן שֶׁזּוֹ אַוֶּזֶת"

אין עליו

תכננו להגיע עד שפך הירקון ליד רידינג  כהשלמה חינוכית לפיקניק שעשינו במקורות הירקון לפני שבועיים. האמת ששקלנו אז  להפוך את הביקור לחלק   של פרויקט השביל כי פתאום ראינו שהשביל עובר גם שם והנה הזדמנות  לעשות וי על  הקטע של דצמבר.
 אבל הטיול בין פארק מקורות הירקון לפארק אפק נקטע באיבו עקב נפילתו של אלון למים ליד ברכת הנופרים מה שישאיר את הקטע ההוא לפעם אחרת ואת עניין הנפילה למזכרת

כדרכנו תכניות הן בסיס לשינויים – ליד שבע טחנות ראינו את האגם של פארק הירקון עם כל הצמחיה והירוק ויום החורף המקסים שיש רק אצלנו . הצוות עם אלון בחליפת ההצלה עלה על סירת פדלים .
אני הייתי המנוע , אלון הנווט והנהג ונאווה הבחורה שלקחנו איתנו לטיול

סבבנו ליד החופים שאלון הפך מייד לחופי אי הפיראטים, חילקנו בייגאלאך לשחפים והתנגשנו בסירות האחרות .

אגב יש מלא דוסים בארץ אם לא ידעתם. הם יוצאים בלהקות בחנוכה ובפסח וגוררים אחריהם שובל של שנאת חינם. לא רק מצידם

שעת השייט עברה ממש מהר וחליפת ההצלה שמשה השראה למשחק תפקידים נוסף של אלון כסמי הכבאי הגולש בצינור בתחנה הכיבוי וההצלה שאני הייתי מפקדה. הכל כמובן קיבל חיזוק כי היינו  בשבע טחנות וטחנה של קמח ותחנה של מכבי אש נשמע אותו דבר.  נאווה היתה  כמובן הבחורה שאנחנו מצילים . לא הסתבכתי בעניני קלישאות מגדריות. אלון יצא גבר גבר. מה רע ? כשיהיה גדול יטפל בעניני הדרת נשים.

 

השמש כמעט שקעה חתכנו חזרה לאוטו של נאווה ונסענו לגדי בנמל יפו.

היה כף לראות את גדי מפזז ומרקד בין המחבתות ומנפיק את השילובים המנצחים שלו, דגים ורטבים ונגיעות מדוייקים ומאוזנים ומפתיעים וגם עושים כבוד לדבר הלא ברור הזה שנקרא תרבות בלי להתפלצן יותר מדי. בקיצור נחת.

נפרדנו מנאווה ועלינו לרכבת לקריית גת . אלון חסר עכבות ברר אצל כל מי שישב מאחורינו מלפנינו ומצידנו "מאחד עד עשר כמה אתם אוהבים אותי ? " רובם אגב ענו עשר.

אחרי כל המסעות, משחקי התפקידים, ההתרגשויות והרשמים אימא מירי חיכתה על הרציף ואלון קפץ מאושר לזרועותיה – שם הכל ידוע ומוכר  אהוב ונאהב ומרגיע.

אני עוד הספקתי לרוץ לרציף הסמוך ולעלות לרכבת לקיסריה-פרדס חנה. שם נמצא המוכר והידוע  האהוב והנאהב והמרגיע שלי

וכמה קישורים לעוץ לי גוץ לי

• אלי אשד כתב מאמר ענק על תולדות ההפקה והגרסא של שלונסקי עם תמונות והמון קישורים. זו אגדה מעניינת ובעצם די מורכבת שאין בה בדיוק טובים ורעים. הגמד יוצא ממש פרייר בגלל שהסכים לוותר ומי שחי באושר ועושר הוא התחמנים והשקרנים.  

פה כמה קטעי וידאו 

• מההפקה שאנחנו ראינו
•  וזה מההפקה הישנה
• וזו עדנה פלידל בקלסיקה אמיתית

• תזכורת על גשר המכביה לראות ולא להאמין

• וזו הכתבה – שפורסמה השבוע על קלימרה בראשות השף המפציע – ביקורת ראשונה – כבוד.