איפה הראש שלי שאל גוליית

מלחמות, אומץ ופריחה בשביל הקיסר 

שלל דוגמאות 

האביב המתפרץ לקח אותנו לטייל באזור עמק האלה

באו גם ליאורה ועמית השכנים הטובים מלכיש עם אלון הצעיר ועמיר עם החיוך יחד עם קובי ומירי והסבתא צוף. 

נקודת ההתחלה בחרבת חנות

היו לי ספקות אם עניין השביל לא הפך לקטע מנדנד קצת לאלון אבל הסתבר לי שהוא לחלוטין בעניין של השביל הוא כולו נלהב ונרגש כאילו רק התחלנו וזה כמובן הרחיב את ליבי

אלון ואני בשבילי הקיסר 

בצומת האלה שם נפגשנו כולם התברר שסיפור גוליית ודויד מעורר בו את כל האינסטינקטים הנכונים

התחלנו בחרבת חנות שם לפי הסיפור נמצא ראשו של גלית.

את התמונה הזו אני זוכר מילדותי
אין ספק שהיא מילאה תפקיד בסיוטים שלי
היה לנו ספר גדול עם כריכה דמויית עור חומה
 של ציורי התנך של גוסטב דורא
 ואת הריח שלו אני יכול להריח עד היום.
גם את ריח הדם והג'יפה שיוצאת מהצוואר
של גוליית נטול הראש  

אלון לקח את זה מאוד כפשוטו והיה צורך לרכך את הסיפור ולתת פרספקטיבה של זמן ולהרגיע שכבר לא רואים את הראש

האמת שיש קושי בסיפור שבתנ"ך אחרי כל הספור המרתק בספר שמואל שאותו עוד נמחיז בהמשך כתוב וַיִּקַּח דָּוִד אֶת-רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-כֵּלָיו, שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

הבעיה שירושלים עדיין לא קיימת כי הרי דויד כבש אותה רק כשהפך למלך אז איפה הראש בדיוק?

אז בחרבה יש גל אבנים גדול – שהוא קבר גולית לפי המסורת הנוצרית ביזנטית  והנה פתרנו עוד בעיה

מצאנו את הסימן של השביל ליד החניה 

וירדנו בשביל הקיסר- תודו שזה שם מבריק – שהיה דרך רומאית שהובילה לירושלים .  והחלטתי (אחר כך מצאתי לזה גם סימוכין ) – שזה השביל בו הלך דויד בדרכו לבקר  את אחיו המגוייסים להביא להם קצת צ'ופרים.  תראו איך התנך טורח לפרט 

–       וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ, קַח-נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה, וַעֲשָׂרָה לֶחֶם, הַזֶּה; וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה, לְאַחֶיךָ

 ואבא ישי יודע באיזה צד של הקליא מרוחה החמאה ומוסיף 

וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב, הָאֵלֶּה, תָּבִיא, לְשַׂר-הָאָלֶף

כי לא יזיק שגם הקומנדנט יידע שלבנים יש אבא עם יכולת כלכלית מוכחת.    

בהמשך הסיפור מתברר שהאחים לא ממש התלהבו מהביקור של האח הצעיר עם הקליא והלחם שבעינהם רק חיפש קצת אקשן במקום לרעות את הצאן

וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל, בְּדַבְּרוֹ אֶל-הָאֲנָשִׁים; וַיִּחַר-אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה-זֶּה יָרַדְתָּ, וְעַל-מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר--אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת-זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. 

לא פחות מזדונך וגם רוע לבבך

 טוב די 

האביב במלא תפארתו הקצרה וראינו המון פרחים שלא הכרנו והיינו עסוקים בדיונים האם זה קידה שעירה או כרמלית נאה

אלון הבין את פרינציפ אחרי שהסברנו על תלתן תריסני ודגנית  (שהתבררה כדרדר כחול) אמר בידענות אל אחד הפרחים "הנה פרח שאתם לא מכירים קוראים לו סרדנית". דארווין הסמיק.

דויד,  הקלע , והבולבול
הגרסא האשכנזית

אנחנו באמת ננסה לברר לטובת הידע הכללי מה ראינו כי היו באמת כמה אקזמפלרים מופלאים אבל השלם גדול יותר מחלקיו וכל עיקול הביא איתו נחת חדשה

בין פרח לפרח וקריאות "תראו איזה יופי זה"

שחזרנו את הקרב הידוע פעם אני גולית ואלון דויד וכמובן שהתחלפנו  זה כלל את הניואנסים של  "הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת "  זה היה די ברור והטקסט בן 3000 שנה מובן במקורו לילד בן 4 - אמנם אינטילגנט אבל בן 4 . בעניין אלוהי ישראל בהמשך וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל נשארנו עמומים. יש זמן .  

המאבק בין דויד האמיץ וגולית החזק מתעורר לחיים 

תחושת הסיפוק המשונה מהיכולת לתת שם לכל צמח קשורה כנראה למשהו שכבר מופיע בבראשית  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע  לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. 

אלון ןאני מגדירים צמחים 

אלון הפתיע כשדיבר על תל עזקה (שבה היה ממוקם מחנה הפלישתים ) ומתברר שכל מה שנאמר כבדרך אגב – נקלט.  זה בטח יצוץ  עוד כמה שנים כשהוא יהיה מתנחל בחברון (השם ישמור)  או ארכיאולוג  

עוד התנהלו שיחות בעניני כוח (של גוליית) ואומץ (של דויד)  ואלון אמר לי "אם אתה איתי אז יש לי אומץ "

אני חשבתי שזה משפט מופלא שמאיר את העניין של מאיין לשאוב כוח ואמרתי לו שגם אני מרגיש ככה שבזכותו אני מקבל כח ואומץ וזה היה באמת רגע פלא.

כשעניני הגיבורים המשיכו לעבר דרקונים, גרוש אריות ונמרים וספיידרמן  אלון ניסה לדמיין מה יקרה אם יחשבו שהדרקון טרף אותנו, והאם כדאי ללכת לבית ספר של פיראטים ואם כן אז לפיראטים רעים או טובים. ואיפה לומדים להיות בריונים.

ראינו גם בור מים חצוב בסלע, קילפנו תפוזים והיה אביב ונעים ואופטימי כמו שרק הימים לפני פסח יכולים להיות 

 עמיר היה שותף מלא לחוויה ונישא בתורנות על כפיים . כמו כן התברר שילד עם משקפי שמש זה שילוב מנצח בכל גיל. 

לסוף המסלול ליד בית הבד הגענו שיכורי רעב

תבנית ג'חנון עם כל הביצים קשות נעלמה יחד עם פיתות ונקניקים ומסקנה שזה האוכל הכי טוב

 סטראט אפ למגמה גסטרונימית חדשה ?

האמת שג'חנון נראה לא משהו.
אבל גם גפילטע פיש זה לא בדיוק שיא העיצוב והצילחות
אבל שניהם מה זה טעימים

לסיום  שתינו קפה בנס הרים  עם ארטיק בצל התור הענק לשרותים. היינו כל כך מבסוטים שהכל נראה לנו אביבי ופורח ואופטימי.

לעמק האלה עצמו לא הגענו – יהיו עוד הזדמנויות . גם הטיול בחרבת מדרס שהיה מתוכנן נדחה להזדמנות אחרת. מה שמראה שוב שטוב לעשות תכניות וטוב יותר לשנות אותן .

הנהחלק  ממה שראינ עם קישורים למיטיבי לכת 

זקן הסב ודם המכבים וקידה שעירה טופח נאה לוטם ורוניקה סורית בן סחלב צריפי וכמובן סרדנית רק שלא בטוח אם זו הסרדנית המצויה או סרדנית ההרים הנדירה (ואם אתם לא שמעתם על הסרדית סימן שלא קראתם את בההתחלה של הבלוג) 

הקטע הבא (אפריל) - כבר בוצע  אנחנו עוד מתאוששים ממנו  ובקרוב יעלה התאור 

וצוף מוסיפה- 

יצאנו לדרך חדורי תחושת אחריות על הפיקניק: נקניקי טיב טעם - ישתבח שמם, פיתות מרובעות, ירקות, חמאה, חרדל, ג'חנון, ביצים קשות ועוד. 

שמחנו על הצטרפות עמית וליאורה ואלון שרר, אני באופן אישי חשבתי לי מחשבות שקטות על איך בהינף של 20 שנה ויותר, נהיינו סבא וסבתא שיוצאים לטיול עם הנכדים, ואנחנו כבר לא אמא ואבא וילדיהם הפעוטים. המשפחות הצעירות שפגשנו הנמצאות בגיל הפוריות, בן בן 5 לערך, אחד על מנשא על הגב צעיר יותר, ולעיתים גם בטן המבשרת צאצא חדש - הדגישו את הענין. כשכל הזמן אני זוכרת טיולים שלנו בפורומים שונים של חברים, כשאנחנו היינו בתקופת הפרו ורבו ומלאו את הארץ. 

בדרך חזרה באוטו, מתפקעת מרגשות אמרתי לאלון - תודה שבזכותך אנחנו נפגשים מפגשים כאלו. והקטן עונה לי , נרגש לא פחות (כך נדמה היה לי) - נכון שבלי אני אין את "שביל ישראל". 

 נכון ילד, נכון.