עבדים היינו - אפריל 2012

פסח בא, החופש והאביב והעובדה שיש לי יומוהולדת וגם גיל ואייל - אחי ואחייני – היגיעו לארץ ממכסיקו אז עשינו מאמץ מיוחד ובהפרש של שבוע – (אבל בשני חודשים שונים, מין קסם כזה)  יצאנו להמשיך את השביל.

זה התחיל עוד ביום רביעי - 4/4 - שבו הייתי בדיוק בן 59, נפגשנו אצל גדי בקלימרה בנמל, היתה שקיעה ושעה של חסד עם כל כל המשפחה (חוץ ממאיה ושרון שעשו ספארי באפריקה ופטריסיה שנשארה בגולה ) כן בלי ספק הפכנו הפכנו לשבט. לא היה קוסם אבל היה ג'אגלינג באדיבות אייל כמו שאפשר לראות בסרט 

גבר גבר 

הזריחה במצדה  כפי שנראתה כשאנחנו ישנו 

סדר משפחתי מאוד, שנערך בלכיש מול הגפנים המלבלבות,הותיר אותנו הלומי שיכר. התכנון המקורי היה לצאת אחרי הסדר לטיול גברים-גברים  שהוא מחוץ למסגרת של שביל ישראל שיכלול זריחה במצדה , נחלים בים המלח ומדבר יהודה ,   טיול למכתש הגדול ומכתש רמון – כולם או חלקם.

מכתש רמון - לא היינו 

בערב החג כבר צמצמנו לזריחה במצדה ונחל ערוגות

גברים גברים - המהדורה המעודנת 

אחר כך עם רדת הערב וההכרה במציאות הקשה  חשבנו שאולי כדאי קצת יותר קרוב .

העובדה שבשמונה וחצי רק התחילו להתעורר הורידה את אופצית הזריחה . בסוף סוכם על צרופו של אלון לעדת הבנים מה שהפך מן הסתם את הגברים גברים מיטיבי לכת למתונים יותר

אז יצאנו לנחל פרת המכונה גם ואדי קלט. היה עונג גדול. נוף פראי ודרמטי, המון מים ודי הרבה עמישראל.

את המסלול הארוך נעשה בפעם אחרת גם כי חם, גם כי אלון וגם כי אי אפשר להתחיל אחרי אחת-עשרה.

אייל ואלון יוצרים קשר עם הפועל 

התרחצנו בבריכות ראינו נוף והסתלבטנו .

חריתון בתמונה עדכנית 

סיפרנו את הסיפור על חריתון ששודדים שבו אותו רצו להרוג אותו, בלילה בא נחש גדול וטפטף להם ארס לכדי היין מה שהסתיים בירושת השלל ע"י חריתון הצדיק והקמת המנזר .  עוד נשאר לנו זמן ללכת לעיר העתיקה. היה חומוס מפואר בלינא  וכנאפה קצת פחות מפוארת  אבל די טעימה בממתקי ג'אפר. העיר העתיקה כמו העיר העתיקה מקסימה ומלאת הפתעות אבל גם קצת מייגעת. היה פסחא אז כל מיני חבשים בבגדי סטן מבהיקים התרוצצו, אלון קיבל הסבר על נוצרים ויהודים והסמלים שלהם. עלתה השאלה למי מתפללים כשמתפללים. חמקתי מדיון תיאולוגי מעמיק והסתפקנו בשחזור אחד מי יודע שמסתיים במסקנה האוניברסלית והמונותאיסטית "אחד אלוהינו"  .... אלון חזר מיורשוליים בירתנו לנצח-נצחים  עם סרט מלמלה לבן עם מגן דויד מעץ. נראה לי שהוא צריך זמן לעשות לעצמו סדר. הוא כמי שדבר לא חומק מאוזנו קישר גם את הסיפור על הנביא חריתון שמוואדי קלט לעניין. חזרנו מלכיש עם שני הפספופוסים לקראת שביל ישראל שהיה מתוכנו לא' חוה"מ

מהתכנון המקורי לנחל תבור עברנו ליעד קרוב יותר וקל יותר (כך לפחות חשבנו...) ומצאנו את נחל נחש שעולה מיגור לעוספיה . אנחנו כמובן ירדנו אותו כי יש גבול.

גם גיורא ואלין ועומרי וליאור הצטרפו וגם צוף ועמיר

וכמובן גיל ואייל שהיו צריכים להגיע לכנס הג'אגלרים בסחנה עשו איתנו חלק מהדרך

 ב9 אמרנו שיוצאים "תוך חצי שעה" . הגענו לכרמל בשתיים. לא לא היו פקקים כי כשיצאנו התברר כי שוקו צריך ? צריך. ונעליים להנעיל ולקשור ולהתיר ולדאוג למטרנה וחיתולים ובמבה ויש מים או אין מים ואת ספר ההדרכה שכחתי באחת הפעמים שעליתי או לבדוק שנעלנו או להביא משקפיים/פרי/מטליות לחות ובגדי החלפה ואז  כשבכול במקום יש לאייל קקי ואז ....

האביב במלוא עוזו עם הנוף של עמק זבולון והסבך המופלא וריח הפריחה והלב שמתרחב ירדנו מעדנות  בשביל מבסוטים ועוד לא יודעים שההגדרה "מתאים לכל המשפחה" שהופיעה בספר  היא די רחבה ולא כוללת את הפחדים של צוף (ועוד מעט יום השואה)  וגם לא נלקח בחשבון  שעמיר ללא שינה אחרי 3 שעות הליכה הוא בעל סבלנות קטנה למדי לצורך של סבא שלו להוריד אותו מהידיים כשיש בולדרים וירידות שצריך לדלג  וסבתא שלו שבטוחה שאוטוטו הנה הילד מדרדר לתהום הנשייה הנפערת מכל עבר. אלון שלא נפרד מהחרב אך היא נפרדה ממנו בשלב כלשהו (הבטחנו שנקנה חדשה לא לדאוג)  ליווה כאביר את סבתא צוף בכל המהמורות ולא עזב אותה לאנחות. אלין וגיורא ועומרי היו סבלניים להפליא ואני למרות כל זה מה זה נהניתי

 בשש וחצי היינו ליד הבריכה של יגור . אחרי שהבאנו את המכונית מלמעלה קרסנו בבית הקפה והגענו הבייתה על ארבע

עמיר לא התעורר עד למחרת בבוקר ואלון המשיך להפליג בעניני אבירים חרבות והמשימה החשובה שנצבה לפנינו למחרת למצוא חרב חדשה במקום זו שאבדה במורדות הכרמל. כסופה אם אפשר .

מרוב אינטנסיביות לא ממש סיפרנו סיפורים על נחל נחש. – היה לנו את אלון שהרגיע ואמר שעם החרב שלו הוא יחתוך כל נחש לחתיכות. בעניני אומץ הוא קיבל הרבה עידוד לאחר שביום שבת התגבר על הפחד מדגים בוואדי קלט. אם מביאים בחשבון שלא ממש האמין לי שאין שם כרישים . אז בהחלט היה לו על מה להתגבר.

אנחנו שהצלחנו להתחמק מפקקי האימה שדווחו ברדיו נשארנו עוד יומיים בבית להתאושש ..  

חוץ מזה קצת סיפרנו על נחל מעפילים וסיפור הפריצה למחנה עתלית. המעפילים עלו – זקנים נשים וטף – בנחל בית אורן וירדו בנחל נחש. אז בבקשה להרגע אם ה"קשה לי" כי בלילה אחרי שואה זה גם לא היה קל.

אז את השיר הזה (לחצו על הקישור) כתב יורם טהר לב בעקבות הארוע שבו פוזרו העולים בין בתי בקיבוץ .

במדרון מעל הוואדי 
עץ השקדייה פורח 
באוויר ניחוח הדסים 
זה הזמן לפני הקיץ 
שעריו הלב פותח 
ותמיד ברוכים הנכנסים. 

בימים אשר כאלה 
מחכים עד בוא הליל 
מחכים לצעדים קרבים 
לא סוגרים את הבריח 
לא עוצמים את העיניים 
בימים כאלה מקשיבים. 

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם 
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר 
מי שסוכתו נופלת 
חרש יכנס בדלת 
חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר. 

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם 
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר 
מי שסוכתו נופלת 
חרש יכנס בדלת 
ותמיד יוכל להישאר. 

זה הבית שבנינו 
זה האורן שנטענו 
זה השביל וזוהי הבאר 
מי שבא לפה אחינו 
מי שבא יסב איתנו 
והשער שוב לא יסגר.

שבתאי לז'ינסקי בחוף ניצנים 

חברי הקיבוץ והמעפילים תודרכו להשיב לבריטים רק את המשפט "אני יהודי מארץ ישראל", על מנת להקשות על הבריטים להבדיל בין אנשי היישוב למעפילים (באותה השיטה השתמשו גם על חוף ניצנים בעת הורדת המעפילים מספינת שבתאי לוז'ינסקי)

סבא מרדכי אבא של צוף שהיה על שבתאי לוז'ינסקי וגורש לקפריסין (שם פגש את סבתא מרים ) תמיד סיפר לנו את זה והנה גם הוא משתתף בפרויקט השביל....

סבא מרדכי הצעיר

וצוף מוסיפה

סבא מרדכי, אבא שלי האהוב עלי כל כך,  הורד מהספינה בחוף ניצנים וחברי קיבוץ ניצנים – התערבבו איתם כשכולם אומרים – אני יהודי מארץ ישראל, אב'שלי סיפר לי שבקצה התור ניצב שולחן וקצין בריטי עמד

המעפילים בניצנים 

ומיין מי לארץ ישראל ומי לקפריסין, אבא שלי שהיה בן 27 בחור יפה בעיניים כחולות, ראה את בנות הקיבוץ במכנסיים קצרות, וכשהקצין סימן אותו לקפריסין, התבונן ימינה ושמאלה (האם הבנות מסתכלות?), והפך את השולחן של הקצין הבריטי לקול תשואותיהן הרמות של בנות הקיבוץ, ואולי של כולם, רק שהוא היה מרוצה ממבטי ההערצה שלהן.

כן המסלול הזה היה מסלול קשה (גם בירידה), היה כתוב שעתיים, לנו לקח חמש שעות, חלק מן המסלול היה על הטוסיק – מדרון חלק, אני שברגעים כאלו מצטערת שאין לי למי להתפלל, הקפדתי לדלג במחשבתי לרגע בו נסיים את ההליכה הקשה הזאת, והדאגה לשני המופלאים תחזור למימדים רגילים.

בשלב מסוים אלון בגבריות מתגבשת (4+), מעוררת הערצה נתן לי יד ואמר לי משהו בסגנון – אני עוזר לך סבתא, ולמרות הקושי הלך לו כשהוא קשוב להוראות הירידה מהבולדרים, בעיניים כחולות יפיפיות.

אני עשיתי לי החלטה שמהיום והלאה גם אני הולכת לקרוא על המסלול כדי לארגן לי כראוי את עולם הפחדים שלי, עופר קורא לזה בצבריות נון שלנטית "פחדים מהשואה", אז מ'כפת לי. (אפילו אלין וגיורא דברו על כמה קשה זה היה...).